הנצחה בקבוצת גבע

אחר  קציר

כתבה אילנה

אילו שאלתם את עמוס: למה אתה הכי מתגעגע? ודאי הייתם מצפים שישיב : לריקוד קרקוביאק סוער, או לטיולים ולמסעות ברחבי ישראל, או אולי לקבינה של הטריילר,  שהיתה ביתו השני במשך שנים, או טוב מזה ומזה: למרחבים ולכרכים היפים של  אירופה וארה"ב, שגם אותם הוא מכיר כה טוב. ואילו אני סבורה שהתשובה שלו תהיה דווקא: למה אני באמת מתגעגע? לעמוד בשדות של גבע ולקצור תלתן בחרמש משחר עד שקיעה.

כי זהו עמוס וזוהי תמצית חייו:  לתת את כל כולו לעבודה,  לכל צורך, בכל עת ובכל מקום, והכי הכי – בגבע.  ומה שקשה לו היום אולי  יותר מכל היא הבטלה מאונס שנכפתה עליו.

הרבה כל-כך עשה האיש הזה בחייו,  ומה כמו ההתכנסות הזאת מתאים ונכון ביותר להזכיר לפחות חלק מהרשימה הארוכה של מעשיו. כי בפעם הבאה שייאמרו דברים כאלה עליו – עמוס ודאי כבר לא ישמע אותם. אז אני אומר (בקיצור) את מה שאני יודעת, מפיו כמובן. ויסלחו לי הידענים אם לא אדייק במאה אחוז, אחרי הכל, הרי לא הייתי שם כאשר התרחשו הארועים הללו:

פרידה

כתבה אילנה

לפני שבועיים בדיוק נפגשנו, כמה עשרות מהנוכחים כאן, במועדון לחבר של גבע לחוג לעמוס יום הולדת 80. עמוס הגיע כמעט אחרון למסיבה לכבודו, מפני שתהליך השקיעה שבו היה נתון כבר נתן בו אותותיו. אלא שזה לא מנע ממנו להיות מאושר, גאה ושמח למראה האנשים הרבים שבאו לשמוח איתו ולמשמע הדברים שנאמרו שם עליו.

והנה אנחנו נפגשים שוב לאחר שבועיים בדיוק, ועמנו רבים - רבים נוספים ועמוס כבר לא יוכל לשמוע את הדברים שנאמרים עליו, אבל אני אומר אותם בכל זאת.

אני נפרדת מעמוס כבר תקופה ארוכה. מהילד השובב, מעלם החמודות, הפלח, החייל, הרקדן, הזמר, חורז החרוזים, מרכז העבודה, האקונום, הנהג, החרט, המורה, המדריך, מארגן ערבי התרבות, פעיל המפלגה, סדרן הרכב, רכז התרבות, מרכיב הוועדות, מדריך הסיורים בנהריים, החולה ששימש מופת לאחרים כיצד מתמודדים עם קשיים שנראו בלתי עבירים, איש העקרונות הבלתי מתפשר, האב הגאה, הסב האוהב, ומעל לכל - החבר והרע האהוב.