סבא גרינהוט
עם פטירתו של סבא גרינהוט נסתלקה דמות רבת־קסם שליוותה אותנו למעלה מ־20 שנה.
הוא בא אלינו מעולם זר ורחוק. לא רק מרחק גיאוגרפי כי־אם מרחק נוף ואווירה, חינוך ותרבות. יליד מורביה וחניך וינה, בילה בה מרבית ימיו בסביבה שונה תכלית שינוי מסביבתם של רוב חברינו, אנשי מזרח אירופה. אבל לא רק אנשי מזרח אירופה. גם המעטים בתוכנו שבאו ממרכז אירופה ומחלקים אחרים של העולם באו מעולם שונה מזה של סבא גרינהוט.
קשה היה להאמין שאדם שגדל ופעל, ספג והשתרש בעולם שונה מזה, ימצא את מקומו בתוכנו בקלות כזו. אך סבא גרינהוט הפתיענו בכשרון הסתגלותו והשתרשותו בחיינו, לא שהוא התבולל ואיבד את אופיו ואת ייחודו. אדרבא — כל הזמן ועד ימיו האחרונים שמר עליהם באופן מובהק וברור. אעפ״כ הצליח להרוס את כל המחיצות בינו ובין החיים והאנשים הסובבים אותו ובמשך כל השנים למן ראשית בואו נרקמו יחסי הבנה, אהדה והשתלבות כנים ומלאים בינו ובינינו.
הוא בא מחיים שבעים ומסודרים שלא מרד בהם מהכרה. הוא נזרק מתוכם בכוח מסיבות חיצוניות שאינן תלויות בו. אעפ״כ ידע לקבל את החיים החדשים בקבוצה, המבוססים על ערכים לגמרי שונים — בהבנה טובת־שכל וטובת־מזג, להזדהות אתם ולהתאים עצמו אליהם מתוך רצון ואהדה. הוא לא התהלך בתוכנו, כאשר יקרה לרוב, כמעונה ומקופח, מתרפק בחזקה וביהירות־שנפגעה בתפארת־העבר. אם כי לא בז ולא התכחש לעברו — הוא ידע לא להתרפק על זכרונות העבר ולהסתגר בתוכם באופן הרמטי.
בפשטות וברוח טובה קיבל את גורלו ומיד עם בואו אלינו הבין בפני מי ובפני מה הוא עומד, וללא טענות ״הפשיל את שרווליו״ והחל להסתגל לחייו החדשים. באופן אינטואיטיבי, בלי ״אידיאולוגיות״ רבות הוא חש מיד את המשמעות הפנימית של חיינו: העבודה, היצירה. ומיד החל לחפש את האפשרות לתרום גם חלקו בזה. זכורים לנו עיסוקיו הרבים בבעלי חיים ואח״כ בכריכיה. והוא אדם בגיל העמידה, שלא הסכין לכל אלה, לא חונך על ערכים ומושגים אלה. אעפ״כ ידע מיד לכבוש לעצמו ״מעמד״ ההולם את המציאות החדשה שאליה נקלע.
וגם ענין הקבוצה וסדר החיים בה, ודאי שלא חונך על רעיונה וארחותיה. אעפ״כ ידע להסתגל מתור הבנה רבה לאורח חייה וללמוד להבין ולאהוב אותה. ייתכן שגישתו זו נבעה מאופיו המיוחד במינו מתוך תאוות־החיים וכשרון-החיים שלו. כי סבא גרינהוט היה אדם שאהב את החיים אהבה רבה ועמוקה. הוא חונן בכשרון מיוחד זה, לא רק מתוך נהייה שבאינסטינקט אל החיים הנובעת לרוב מהפחד בפני המות, אלא פשוט מתוך אהבת חיים לשמם הנובעת משפע החיוניות הרוחנית והנפשית שחונן בהם מטבע־ברייתו.
תמיד הצטייר בדמיוננו ה״גוי״ כמצטיין בגישתו הפשוטה והטבעית לעבודה ולחיים ואילו היהודי, כתוצאה מחייו הממושכים בגלות המנוונת — כמלא תסביכים ומעצורים, עקמומיות, ונפתולים פנימיים. מבחינה זו היה סבא גרינהוט ״הגוי״, כביכול, שבתוכנו. הוא קיבל את הדברים בפשטות ובטבעיות שהתמיהה את כל אלה שבאו אתו במגע. אהבתו את העבודה היתה מפתיעה. מי לא התרשם עמוקות מאהבתו לגינתו וכל צמח בה, מהטיפול המסור והתעסקותו החרוצה בה, כלל לא כדרך גוברין יהודאין!
לא הורגשה בו כל רגש נחיתות בתוכנו. אדרבא, הוא הרגיש עצמו שווה בין שווים וידע להסביר פנים לכל אחד ואחד. ואהבתו לילדים! הילדים כבר ידעו בעברם על פניו, שעליהם רק לדרוש בשלומו ומיד היתה הסוכריה נושרת מידו אליהם וכל ״שלום סבא״ הביאה בכנפיה סוכריה מתוקה לפיהם של הזאטוטים.
היה זה אדם בריא ברוחו ובגופו. עד שפקדתהו מחלתו האחרונה. גם עד מחלתו זו ידע חולי ויסורים, אך הם לא הצליחו להתיש את כוחו ואת רוחו, עם חלוף ההתקפות — שבה אליו רוחו הטובה.
אך הנה קרבו ימיו. לגודל הצער לא היה מותו הולם את מהלך חייו הנאים. יסורים גדולים באו עליו ורק המוות גאלו מהם. בשבילנו, כל אלה שהכירוהו והוקירוהו, היתה זו דמות קוסמת ומרנינה. נעים היה לראותו בתוכנו מלא תסיסה ושמחת־חיים. הוא כבש לעצמו מקום כבוד בתוכנו — וכל יודעיו כבדוהו גם חבבוהו. הוא מת שבע יסורים, אך גם שבע ימים. בן 87 היה במותו.
יהא זכרו ברוך בתוכנו!