לזכר סבא גרינהוט
כתבה מתילדה
עברתי ליד חדרו של הסבא אשר נתן סוכריות לילדים; הסבא אשר תקן את הספרים לילדינו; הסבא שבזמנו יצר פינת־חי ומקום מפגש לפעוטים שלנו: ארנבות, תרנגולי הודו, ברווזים.
הגינה איננה מטופחת עוד, המכבש מונח מיותם על המעקה של המרפסת, ומהחדר אינו עולה ריח של קפה ריחני וטוב כאשר ידידים היו באים בשעה שתים אחה״צ לשתות עמו...
סבא איננו יותר. הלכתי להלוויתו והסתכלתי כל הזמן אחורנית. הגשם דלף והחברים לא ויתרו על הזכות האחרונה ללוות אותו ובכך הרגשתי את ההערצה והאהבה לאדם זה למרות הבדלי הגיל.
כמה נעים היה להביא לסבא לתקן את ספרי הילדים, באיזו שמחה והתרגשות היה מחזיר לנו ספרים כרוכים אחרי אשר היינו מביאים לו דפים. כאילו הרגיש את שמחת הילדים והמטפלות גם יחד.
״סבא״ היה היחידי בינינו בעל הנפש הצעירה אשר למרות גיל הגבורה היה מתחפש במשך כמה שנים בפורים. זוכרת אני אותו ביחוד בתחפושת ה"קאובוי" בערו עינים צעירות ושובבות האופייניות רק לו, עלה על הבמה לקול תשואות סוערות של אהדה אליו.
אהבתי תמיד לבקרו, אף פעם לא התאונן. תמיד שמח לקראת כל הבא. במשך השנה האחרונה הרביתי לבקרו כי הרגשתי שסבא הולך מאתנו... הגוף הלך והצטמק, העיניים היו מלאות סבל והידיים רועדות, רועדות.עדיין תיקן לי ספר, ספר אחרון.
עד הזמן האחרון היה משרך דרכו לחדר האוכל ברגליים כושלות, אך המקטרת בפה ושבועון ביד,כך היה יושב וקורא. למרות מחלתו האנושה לא רצה להכביד ולהטריד אפילו על הקרובים ביותר.וכששאלתיו פעם : ״האם לא קשה לך ללכת לחדר־האוכל?״ ענה: ״דאס מאכט ניכט!״ (זה לא איכפת!) וכשביקרתיו בפעם האחרונה שכב במטה, העיניים היו כבויות. ״זיץ מיין קינד״ (שבי בתי!) כך היה מכנה אותי. לקחתי את ידו לאות שלום.
סבל איום נשקף מהעיניים הכבויות.״יפה מאד חייתי כל חיי וכל כך לא יפה לגמור!״ — אמר.עניתי: זכית לנינים, לנכדים ולבנות נהדרות; כולם טובים״.
״ואולגה שלי הנהדרת. היא עושה בשבילי למעלה מכוחה. רק לדבר אחד איננה מסוגלת — לקחת את השנים ה״מיותרות״... ודמעות גדולות החלו זולגות מעיניו.
לא היה מענה בפי. ישבתי בשקט עד אשר נכנס ווייס וכך נפרדתי מהסבא היקר לעולמים.
מתילדה