לזכרו של ידיד
אינני באה להספיד, אני באה לבכות ידיד ורע נעים הליכות.
בגיל 17 הכרנו, אתה עולה חדש, ציוני נלהב ובעל מצפון טהור, ואני ותיקה, כבר שנה בארץ ומדריכה במטבח בחבורת הדרום. על יד סיר מפויח נפגשנו, אתה היית תורן בו בערב, לקחת את הסיר מידי, צחצחת בחול של נס־ציונה, עד אשר הבריק מחדש.
וכך לכל אורך הדרך נהגת, בכל באופן יסודי. ב״בחר״ קראנו לך ״שוויצר״, כי מי עוד יכול היה להשיג אותך. צנום, גבוה, ידיים ורגליים ארוכות, עיניים תמימות וחמות. כזה היית וידידות כנה נקשרה בינינו.
בשמחות ובצער הרגשתי את נוכחותך, אם זה בלחיצת יד, או בשיחה. ידיד ורע היית לאליעזר, עת בנו את חדר האוכל הקיים.
כולכם התקבצתם יחד. ואנו התייתמנו.
יש אומרים שאדם נגאל מיסוריו, אבל בשביל אלה הנשארים — נעלמים הידידים... וחדשים אינם מתווספים.
אראה אותך תמיד בשמחות ובצער, כשם שאני רואה הרבה דברים. תהיה שזור בנוף היפה של גבע יחד עם כל אלה שאינם, ולפועה — בריאות וכוחות נפשיים גדולים להמשיך החיים בלעדיו.
מתילדה