אחינו הגדול — אסף
כתב שלום אילתי
לנו בני הדור הצעיר כבר לא מוכר אסף איש הפלמ״ח ומלחמת השיחרור, אלא מתוך סיפורים בלבד. ואף שצנועה יותר בעלילות היא דמותו של אסף איש צה״ל שזכינו אנו להכירה - הנה לא התמעט בשל כך הייחוד שבה — זו הגדלות שבענוותו כפי שנתגלו לנו בהזדמנויות צנועות וגילויים פעוטים אשר באמצעותם הסתבר כל האפייני לו והאהוד עלינו, ואנו הלכנו שבי אחר דמותו.
שעה שהתגייסנו לצה"ל היינו ציבור מקומטי מדים, ערב־רב של בני קיבוצים ועיר. מטבע הדברים היינו תחילה קובעים הערכתנו זה לזה לפי מקום המוצא — כפי שמע שבחו או גנותו המקובלים בין הבריות. לכל משק שם מסויים — מעין ״פירמה״. בני תל־יוסף היו תמיד בפיסגת סולם הערכות זה: בני המשק אשר אסף שמחוני חבר בו. היה זה קמיע אשר אינו בר־תחרות כלל, סגולה אשר באמצעותה עלה ערכך לא רק בעיני חבריך החיילים, אלא אפילו משכה חינו של המם־כף או הקצין. ליחס של ״מקורבים למלכות״ זכינו, בני תל־יוסף, בזכות ההערכה וההוקרה של המפקדים בצה״ל לאסף. ואנו נשאנו עובדה זו בגאווה בלבנו, והשתדלנו שלא לבייש ״פירמה״ זו.
בלילות־שבת היתה גולשת דמותו הרחבה, חייכנית וגבוהה, מבעד לפתח חדר האוכל. רק נסתיימה הארוחה והנה כבר חוג אנשים מתעגל סביבו ושיחה החלה קולחת לשעות רבות. היו כאן מהפלחים הותיקים האוהבים להשיח בפוליטיקה בכל הזדמנות, והיו מבני הנוער התאבים לשמוע חידושי השגות צבאיים. עם כולם יחדו נהג אסף ברוח טובה תסרת כל סייג, במאור פנים, כאשר ישוחחו ביניהם חברים בישיבה מקצועית של ענף או בחדר על ספל קפה מהביל. באותה נימת גאוה טבעית בה יתגאה אחד מאתנו על מספר חבילות הקש הרב מהרגיל אשר הספיק היום להוביל מן השדה, כך התגאה אסף: "השבוע הצלחתי להפעיל את החטיבה שלי בשש שעות בלבד". ואף שבחדר אוכל של קיבוץ המדובר, בו מטבע הדברים האוירה ביתית וחברית, הנה בכל זאת היתה עולה לעתים פליאה בלב — ראה נא ראה: לפגי שעתיים שלוש עדיין ישב בישיבת הפיקוד העליון והשתתף בדיון נוקב אודות סוגיות צבאיות רמות ביותר. באותה פשטות בה טיפל בבעיות הכרוכות באלפי אנשים וציוד שערכו מיליונים, כך משוחח הוא עתה עם חבריו למשק על שאלות פלחה ובעיות מספוא, מספר פה ושם צ׳יזבט טרי על הנשמע בארצות השכנות ועל המצב הבטחוני בכלל. והרי לא מצויה ביותר דוגמא כזו ביחסים שבין ממלאי תפקידים רמים בחוץ לבין ציבור החברים במשק. זו גדלותה של פשטות הליכות — שלא הרחיקוהו משרותיו הרמות וכבדות האחריות ממעגל היחסים החבריים עם כל הציבור במשק. בן כפר "משלנו" היה, וכזה תמיד נשאר.
בשבת היית רואה מכוניתו גדושה זאטוטים ככל שרק נפחה יכול להכיל, ראשיהם מבצבצים מכל סדק וחלון וכולם מצטווחים ומרעישים מהנאת הטיול אשר אסף מזכה אותם בשבילי המשק. ובינותיהם, לחוץ להגה, בתוך הציבור הקולני־צווחני הזה, כשפניו קורנים נחת וגאוה — הנהג הזהיר...
ולא היה זה חזיון נפרץ לראות את אסף מופיע בשבת אחר הצהריים על מגרש כדור־הסל ומצטרף ללא שהיות לקבוצת הבוגרים הנאבקת להפסיד בכבוד מול מחצם העז של היריבים הצעירים יותר. אף שהיתה, דמותו הגמלונית ומגושמת קמעה, המתרוצצת במיטב מאמצי זריזות כובדניים על המגרש, מעוררת קולות גיחוך והתפעלות, הנה לא היה הדבר איכפת כלל לאֵיסף — כפי שכינוהו דרך חיבה — כולו הנאה ומשובת קונדסות לוחם לקלוע כדורו לסל...
כך הכרנוהו את אסף — בשבתות, בבואו הביתה, ובשעת הטרמפים אשר היה מעניק לנו במכוניתו. פרשה גדולה היתה זו — פרשת הטרמפים עם אסף. מאחר ועמדה מכונית לרשותו, מעולם לא החמיץ לגדוש אותה חיילים טרמפיסטים בשני הכיוונים: הביתה וחזרה.
יום ששי, מאוחר, ואתה עומד בסיבוב לג׳ון ומהרהר ביאוש — להתחיל ללכת? והנה כמלאך גואל מופיעה מכוניתו של אסף. היא כמובן כבר מלאה על גדותיה, מכל אשר ליקט אסף בדרכו הארוכה ובכל זאת — וכי יעזוב אותך כאן? יגדוש אם כן עוד אחד על ברכי הדחוסים בפנים ויפנה בדהרה הביתה.
ובליל שבת היו כבר מתחילים להעסיקו בהזמנת מקומות לנסיעת יום ראשון- ולך זכור תור כל המזמינים על מספר מקומותיהם וסדר העדיפות שביניהם. אך אסף מעולם לא התחמק מפגע־רע זה וקיבל טרדת ההזמנות תמיד ברוח טובה. משהצלחת להקדים ולהזמין מקום במועדו — בר־מזל גדול היית, נסיעתך תצלח בידיך. טס היה במהירות שגעונית. בכביש הסרגל היה מחוג המהירות מתחכך במספר 140, כששני הגשרונים אשר מעל ואדיות הקישון שוקעים מתחת, מחמת המהירות העצומה, כבורות־אויר בשעת טיסה. עם זאת זהיר היה מאוד ועל גמגומי הערות ביחס למהירות הרבה־אולי־מדי, היה מצטחק בקול מלא בטחון — ״אל תדאג, יהיה בסדר״. סטיית כמה קילומטרים ממסלול נסיעתו כדי להביא אחד מנוסעיו עד שער מחנהו מעולם לא נחשבה בעיניו כטרחה גדולה מדי. לעתים צריך היה בדרכו להתעכב במתנה צבאי כל שהוא והיה מסדיר כניסתו פנימה עם כל הכבודה האזרחית שבמכוניתו — בלא להטריח איש להמתין לו מחוץ לשער. משהיה מגיע ליעד נסיעתו ודרכך אצה הלאה - לא היה מהסס לשלוח אותך עם נהגו עד לסיבוב הטרמפים הקרוב, בו יקל עליך להשיג טרמפ להמשך הדרך.
בצד זכר הנסיעות עם אסף צמודה הוויית השיחה אתו בשעת הנסיעה. היו השיחות ארוכות כאורך הדרך המשותפת, מקיפות עולם ומלואו וחוזרות ונעגנות בסוגיית השאלות החברתיות שבקיבוץ. ואותה בהירות בה היה משמיע הערכות צבאיות מקצועיות כך היה מפרט השקפותיו לגבי המצוי והרצוי בחיי הקיבוץ, חסרונות ויתרונות ודרך התיקון והשיפור של חיים אלה. ניכר היה מדבריו שפרי הרהורים רבים המה. ומסקנות מחשבה מעמיקה שהקדיש לנושא זה. וזו דרך שיחתו: פורט דבריו ארוכות, במתינות ונימה עצורה כשמבטיו תקועים אי־שם בכביש שמלפנים ולפתע פונה־מתחייך אליך מלוא הפנים כתר אחר אישור בפניך לצדקת דבריו. האפשר, אם כן, שלא להסכים אתו.
פעם נעדרתי זמן רב מהבית מחמת אימונים. באחת ההפסקות באימונים נחנו, קבוצת חיילים, ליד כביש ראשי — ולפתע חולפת כחץ מקשת מכונית צבאית ובתוכה דמות מוכרת. למראהו נפלטה אינסטינקטיבית מגרוני קריאת גיל — ״אסף !!!״ ללא כוונה לעצרו. חריקת בלמים איומה והמכונית כבר טסה כבזק אחורנית לעברנו. ״הי, זה אתה? נו ואיך האימונים?״ שמחת הפגישה רבה ואני מכביר עליו שאלות על הנשמע במשק כהנה וכהנה והוא עונה באריכות ובמפורט. מביט אני לתוך המכונית ונבוך מאוד — שלושה קצינים גבוהים אשר ארחו לאסף לנסיעה ושיחה (היו שבים מהצגת תמרון גדול) יושבים להם מאחור בסבלנות ואורך רוח כשמבע תמיהה לא קטנה על פניהם. מחכים לסיום השיחה החברית הזו שבין האלוף לבין חייל מפוייח פנים וקרוע בגדים...
איש החיוך הגלוי ופשטות ההליכות — כך נזכור את אסף, אחינו הגדול, ומקווי דמותו הנאצלת נטווה לנו סמל ומופת.
חשון תשי״ח שלום א.