גדעון, כפי שהכרתיו
כתבה עליזה קרן
גדעון — כתפיים רחבות, מותן צרה, זרועות חזקות ואצבעות זריזות (למרות ההצהרות , ״יש לי ידיים של פלח, לא למיקרוסקופ״), רגליים ארכניות וצעדים רחבים וקלים, כמעט לא נשמעים (10% נכות עקב פציעה ברגליים שהתמסמסו הודות לכוח הרצון). בקיץ — חולצות צבעוניות, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ״כיות (״אני שמרני, אני לא לובש מה שלא היה לי בקיבוץ״) בחורף — נעלי זמש, מכנסי בד וסוודר בלבד, (לבישת מעיל בעיתות סערה כרוכה בהתנצלות...) תמיד מסודר ונקי, אפילו אחרי יום עבודה בשדה.
גדעון — פנים חטובות שהתבונה ניבטת מהם, אף סולד משהו, עצמות לחיים גבוהות ועניים תכולות, הנסגרות כדי סדק בזמן שצוחקים, הממצמצות כדי מחצית כאשר מתבוננים או כאשר חושבים, הנפתחות לים כחול בזמן התפעלות או ריגשה. שיער בהיר, המצהיב בקיץ, העוטר קרחת ״מתקדמת״ והנופל באניצים דלילים על המצח. עורק בולט ברקה, שפתיים רכות, ושיניים צחורות ותואמות. פנים שזופים במשך כל השנה והמוארים באלפי חיוכים. צחוק צלול ורם החושף את השיניים והחורש קמטים בפנים, וחיוכים שקטים וטובים שמגלים את התום שבלב והסגריר ברגעי כעס ומתח. קול נמוך וערב, שאף פעם אינו עולה כדי צעקה, ״את הדברים הכי נוראיים אני אומר בשקט״. סגנון דיבור מיוחד, משפטים ארוכים, וחזרה על מלה או שתיים לשם הדגשה, ו״הצתה״ מהירה מהירה, כאשר תמיד נמצא מענה לשון מידי, לפעמים ציני, לפעמים סתם משעשע, אבל תמיד בלשון נקיה ללא שמץ של גסות.
אני מנסה לשרטט מעט קווים ולהעלות קטעי שיחות, כפי שנחרטו בזכרוני. הדברים המובאים במרכאות הם ציטוטים מדבריו של גדעון, כפי שאני זוכרת אותם, והדברים בכללם מבוססים על היכרות של שנה וחצי טרם יום הכיפורים.
גדעון היה אומר, כאשר חיוך רחב שפוך על פניו, ״המחלקה לבוטניקה זה מקום נחמד — קרוב למגרשי הטניס״, אבל למרות ההצהרה ולמרות אהבתו לטניס הקדיש את מירב זמנו לעבודה, הן להדרכת סטודנטים והן למחקר. כאשר סיים את עבודת המוסמך שלו התחיל בחיפושים אחרי נושא לדוקטורט: ״את יודעת יש אנשים שמכינים בשנה ג׳ עבודה סמינריונית, אח״כ עושים באותו נושא את עבודת המוסמך שלהם וממשיכים לעבוד על כך גם לדוקטורט. צריך לשנות תחומים, לנסות דברים חדשים, אסור להצטמצם. נותנים לבן־אדם שנה שינסה כל מיני דברים, זו שנה נהדרת, צריך לנצל אותה״. גדעון ניסה, קרא, שוחח עם אנשים, בדק חומר. היו שלושה נושאים שנראו לו כמתאימים, המשותף ביניהם הוא בקשר שבין האקלים לצומח, האחד עסק בהשפעת תנאי האקלים על היווצרות טבעות שנתיות בעצים ומתוך כך בהסקת מסקנות על אקלים קדום בארץ. השני ענינו היה חקר גרגרי אבקה מתקופות קדומות כאשר המטרה היא שחזור צומח ואקלים של אותן התקופות. הנושא השלישי, שנבחר לבסוף, הוא שינויים מטריאולוגיים, החלים עם גבה פני השטח והשפעתם על דיות של צמחים. משנבחר הנושא ניסו (בגלל מערכת יחסים מסוימת במחלקה) לכוונו אחרת ממה שנראה לגדעון. אז, למרות אי הנעימות שהיתה כרוכה בכך, ידע לעמוד על שלו, ״אני לא רוצה לריב, אני שונא את זה, אבל אותי מעניין הצמח
השלם ולא עלה בודד. אני יודע שיש כאן בעיות, אבל אפשר להתגבר. את יודעת אני לא נבהל מעבודה קשה״. העבודה עצמה כללה בניית מודל מתמטי, ״הרצתו״ במחשב ואימותו בשדה בעזרת תצפיות, מדידות וניסויים. אתרי העבודה היו ה־ מתלול שבין ירושלים לים המלח והר החרמון. הוא השקיע עצמו בעבודה והקדיש לה מירב זמנו וכשרונו. ״בן אדם צריך לשבת כאן בשקט ולעסוק במחקרים שלו, ולא לחפש כל מיני תעסוקות צדדיות״. הוא עבד לפי תכנית ערוכה בדקדקנות וידע תמיד מה הוא עומד לעשות ומתי יסיים את עבודתו. גורמים ״טפלים״ כמו מצב רוח או עייפות כלל לא הפריעו בעבודה. לפעמים היה שוכח לאכול ״הייתי נורא רעב, ראיתי כבר הכל פעמיים, אבל הייתי מוכרח לגמור את החישובים.״ לעתים אחרי יום מדידות בשדה היה בא ״להריץ״ את התוצאות במחשב: ״עבדתי קשה על הניסוי הזה אז רציתי לראות מה יוצא מזה נשארתי עד מאוחר, מה יש ה״גולם״ עובד עד שתים־עשרה אז אני לא יכול?״ העבודה התקדמה בקצב מהיר והוא שמח בכך, אם כי, כרגיל, היה מצניע את הישגיו. העדות היא בתיקים מלאים חומר מסוכם, הכל מסודר כתוב בעפרון בכתב גדול ורהוט ומלווה טבלאות ושרטוטים.
תוך כדי עיסוק בנושא העיקרי התעורר בו עניין בתחומים נוספים. כך החל להתעניין בבעיות זיהום האוויר ומדידתו ״את תצחקי עוד לעבודה שלי יהיו יותר השלכות בשטח זיהום אוויר, מאשר בבוטניקה״. כן אסף וריכז נתונים על הרכב אטמוספרה בתקופות קדומות והעלה רעיונות על השפעתה על התפתחות של צמחים. דברים אלה סוכמו סיכום ראשוני בימים האחרונים לפני המלחמה בשם: ״למה לא צמח מתנועע?״ הוא גילה עניין
בתחום רחב של בעיות ביולוגיות החל במוצא החיים ועד להתנהגות קופים והתנהגות קרוביהם — האנשים. ״שמת לב הרבה אנשים כאן מעריכים אך את העבודות של עצמם, הם דרך אגב בקיאים רק בעבודות של עצמם״. ואח״כ במין שקט שיש בו החלטה נחושה ״אני לא רוצה להיות כזה.״
בשנה האחרונה, אחרי שיצר קשר עם חוקר משמורת סרנגטי, החל לעסוק מחדש ביחסים שבין זרעי שיטה לחיפושיות הזרע (עניין שתחילתו בעבודת המוסמך שלו). התחיל לעקוב אחרי מחזור החיים של החיפושיות; ״זה נורא מעניין, אף אחד לא יודע מה קורה עם החרק הזה, אני כמעט מצטער שלא בחרתי בזה כנושא לדוקטורט״. בזמן האחרון בדק אפשרויות להדברת החיפושיות, היה יורד השכם בבוקר לסביבת עין־גדי לעריכת תצפיות וריסוסים בחומר הדברה ״היית צריכה לראות אותי. אני שם מסכת צלילה על הפנים וקושר גופיה על הפה, אני נראה בדיוק כמו פתח. איך זה שהחיילים לא יורים בי? אני באמת לא יודע״. בסביבות תשע כבר היה באוניברסיטה ״ער ורענן״ מתחיל בעיסוקים נוספים; ״מה יש אנחנו חקלאים רגילים לקום מוקדם״.
היה דייקן שבדייקנים ״את כבר צריכה לדעת אני לא מסוגל לאחר״. או פעם אחרת ״לא אכלתי יום שלם, חסרו לי חמש דקות כדי לקנות בייגלה אבל פחדתי לאחר ובסוף ההרצאה התחילה באיחור, כמה שאני התרגזתי!״ הדייקנות באה לידי ביטוי בכל דבר שעשה, הוא שנא לעשות חצאי דברים, ושאף לשלמות בכל מעשיו.
גדעון סלד מכל סוג של התרברבות וכן מההתמרפקות השורה בעולם האקדמאי ״מה זה, פה אפילו בצבא שם יש דרגות לא היו יחסים כאלה!? אולי זה בגלל שביחידה שלנו יש רק קיבוצניקים״. מאידך גיסא היתה לו הערכה חמה לאנשים רבים. היה נלהב, ״הוא רחב אופקים, לא מצטמצם״ או על מישהו אחר ״מסתבר שהידע של כולנו מוגבל, פרט ל... אין דבר שהוא לא יודע״ ועל אדם נוסף ״מה את יודעת מי הוא. זה אחד האנשים הכי חכמים באוניברסיטה״. הוא העריך חריצות, כושר עבודה וידע של אחרים, וכן היה אסיר תודה על עזרה שהושטה לו: ״היא בחורה נהדרת עוזרת לי מעבר למקובל״. לפעמים היה גם מתאכזב מהקרדיט שנתן לאנשים ״אף אחד לא ידע על... למרות שזה בשטח העבודה שלהם, חיטטתי קצת בספרות ומצאתי נתונים, היה לי לא נעים, מה אני אלמד אותם״.
היה נתון לעבודה שעות רבות רבות, ומוותר למען כך על דברים שונים ״פעם קראתי הרבה ספרות יפה, נורא אהבתי את זה, אבל בשנים האחרונות אין זמן, צריך לקרוא חומר מדעי״ או בליגלוג עצמי ״אני לא הולך לקולנוע כאשר המחשב עובד״ ובהזדמנות אחרת ״אני מודה הצד החברתי אצלי נורא מוזנח, אני כל כך טרוד בעבודה״.
מאחר ״וסתם לנוח — זה משעמם״ הרי הפסקות בעבודה הוקדשו לספורט. גדעון אהב פעילות גופנית ״צריך לשמור על הכושר אחרת עוד אצמיח כרס כמו...״
בהזדמנות אחרת בחיוך נפלא ״מה את יודעת כמה ספורט זה טוב״. הוא היה שחקן טניס נלהב ״באפריקה שיחקתי שעות היתה לי אמביציה להגיע לאליפות״. משחק זה התאים לתכונותיו ן אפשר לו לתת ביטוי למרץ הבלתי נלאה שלו, לזריזות וזאת בלי שהצריך שמץ של אלימות, הנלווית למשחקים שונים. בחודשים האחרונים נתפס לעניין הריצה. ד. היה רץ מאומן ולגדעון היה קשה להדביק את הקצב שלו, אבל קשה שבעתיים לפגר אחרי
מישהו. היה חוזר סחוט ומפטיר ״הוא מתנקש בחיי״. הסיפור היה חוזר על עצמו מדי שבוע. סמוך לראש השנה סיפר לי בגאווה של ילד שהחליט לעזוב את השטויות ״את יודעת היום רצתי לי לאט, בקצב שלי״.
הקצב המהיר שלט בכל מעשיו, היה צריך להכין סיורי תלמידים ולדאוג לאלפי פרטים קטנים, להספיק לרדת לים המלח להשקאת ניסוי ולחזור בדיוק בזמן להרצאה ואח״כ לקרוא ולסכם ועוד ועוד... הוא היה נתון במתח והכיר בכך. לפני מספר חודשים סיפר פתאום ״הייתי אצל רופא הוא אמר לי שיש לי סטרס בלב, זה ממתח. אצל אחרים זה מתבטא בטיק, אצלי זה בפנים״. על ההצעה למתן מעט את העבודה ״איך אפשר, אני לא יכול אחרת״ ופתאום במין עצב שקט ״אני אגמר מהר״. הנושא חזר במספר שיחות ״אסור לשתות כל כך הרבה קפה, נכון שיותר טוב למות מהתקפת לב מאשר מסרטן, אבל תלוי באיזה גיל״. יחד עם זאת כל התחלות או התפנקות עצמית היו זרים לו לגמרי.
לעתים היה טווה חלומות על שינוי, על התפרקות ממתח וממסגרת ״כאשר אני אגמור את הדוקטורט אעזוב את הכל לשלוש או חמש שנים. אהיה היפי, אבל כזה שמתרחץ. אעבוד לי בכל מיני עבודות ואראה את העולם״. הוא היה צמא לנוף ולטיולים. נלהב כל פעם מחדש מהחרמון מהנגב ומסיני. הוא תיכנן נסיעות רחוקות יותר. בעצם כל תקופת חברותינו היתה איזו תכנית לנסיעה באופק. לפני שלוש שנים צורף למשלחת לאוגנדה. במסע זה העמיק את היכרותו עם צמחיה אפריקנית בכלל ושיטים בפרט. פסגתו היתה עבורו העליה להר קניה, פיצוי לקלימנג׳רו ש־ פוספס בנסיעה קודמת. לפני שנתיים דובר על נסיעה למערב ארה״ב לשם לימוד שיטות מחקר בנושא דנדרוכרונולוגיה (טבעות שנתיות של עצים). אח״כ, בעקבות טיול לסיני עם קבוצת חוקרים מגרמניה, שנלהבו מדרך הדרכתו, מידיעותיו ומאישיותו, הוצע לו מענק השתלמות ללמוד בנושאי הדיות. זמן מה אחרי זה עלתה על הפרק תכנית לעבודה במעבדה לחקר הרים גבוהים באינסבורג. כל התכניות מאלה לא הגיעו לכלל ביצוע בגלל סיבות תקציביות ואחרות.
בנוסף לכך היו חלומות על מסעות לאתרי טיול שונים בעיקר להרים גבוהים כמו טיול לאורך הרי הסלעים, בסוף הקיץ ניצת לרעיון מסע לפרס, שיצא מהארץ, ״צומח ההרים שם בטח נורא מעניין, זו הזדמנות, אבל אין לי עכשיו כסף לזה״. הוא עקב בעניין אחרי מסעה של אקאלי ועל השאלה אם היה מצטרף למסע כזה ענה ״לזה לא, אבל לקונטיקי — כן״. אבל לא הרחיק לנסוע בשנים האחרונות, כאשר י. סיפר על תאריך נסיעתו האחרונה לחו״ל ענה לו גדעון, בהומור האפיני לו ״טוב אז אנחנו נוסעים יחד עד... רמלה״, (היה זה תאריך בו יצא למילואים האחרונים שלו ברס־סודר).
מהמילואים האלה חזר שזוף, שזוף, עם שפתיים מבוקעות ״היה יפה מאוד, טיילנו, את יודעת בטיולים אני חשוב מאוד בפלוגה״. גדעון לא אהב את ״הצבאיות״ ; אחרי סידרת אימונים אחרונה ״היה מחורבן, אנשי צבא הקבע לא מבינים את אנשי המילואים, סתם מטרטרים את המוח״. אחרי ״פסטיבל״ חזרות מצעד, בו נוכחו ״כולם״: ״השתגעת, בטח שלא הייתי״. אבל מצד שני היה קשור קשר עמוק לאנשי הפלוגה שלו ״הציעו לי להחליף מ״פ אחר, אבל אני לא יוצא למילואים עם אנשים שאני לא מכיר״. ואחרי ״יום ירושלים״ האחרון ״יש אנשים שכבר עזבו את היחידה, נפגשים אתם רק באזכרה, בקושי מספיקים לטפוח להם על השכם, לא נפגשים ממש...״ ימים מספר לפני ראש השנה ״יש שמועה על מילואים, לא קיבלתי צו, אני כבר זקן. בטח שאני לא רוצה לעזוב את היחידה, אבל זה לא תלוי בי.״
היחס החם לחברים בצבא והיחס החם לחברים מהקיבוץ; ״את יודעת לאחד כמוני קשה להסתגל לעיר, בקיבוץ אתה גר בבית קטן סביבך דשא וכל השכנים חברים שלך״. או בהקשר אחר בחיוך מבויש ״תתפלאי דווקא אהבו אותי בקיבוץ והצטערו שעזבתי. אולי עוד פעם נחזור אל הבוץ (לבריכות הדגים)״ והיחס לחברים אישיים ״הוא הפריע לי בעבודה במחשב אבל לא יכולתי להגיד לו 'לא', הוא חבר שלי״. יש והיה נלהב מחויך כולו, ״את מכירה אותו, הוא כזה נחמד, כזה מיוחד, כזה פיקח״. על מישהו נוסף ״אני נורא מחבב אותו״ ואח״כ בשקט מבויש ״אני מקווה כי גם הוא מחבב אותי״. למרות שהיה מכריז לעתים קרובות (בגאווה קצת ליגלוג עצמי) ״אני צבר״ מצא בקלות נתיבות ללבות אנשי ״חוץ לארץ״ שונים כמו מדענים אורחים מהולנד, עולים מארה״ב ועוד. כמו כן רחש חיבה לאנשים שונים עמם במגע רופף בלבד, כך למשל היה נוסע לקנות דלק בתחנה מסוימת ״כי פה יש מוכר דלק הכי נחמד בירושלים״. אולם הוא לא היה ״אדם לכל אחד״. הוא סלד מהתנפחות עצמית, מ־ טיפשות ובעיקר מחוסר יושר. היו אנשים שלא היו לרוחו ומאחר ולא ידע להעמיד פנים ולהצטעצע הרי שהם הרגישו בכך. יחד עם זאת לא שלל אף אחד שלילה מוחלטת ולא ידע לשנוא עד הסוף. אפילו על ר. שסיבך אותו, (ללא עוון בכפו של גדעון) בפרשה שהדירה שינה מעיניו אמר ״אולי הוא בעצם בחור טוב, רק האמביציות שלו גדולות מהיכולת ומעבירות אותו על דעתו״.
הוא קשר קשרים חמים עם ילדים קטנים; גתאי היה בן שנתיים וחצי ומבקר קבוע במחלקה. פעם נכחתי כאשר גדעון צייר לו פיל הילד ביקש פיל נוסף ואח״כ עוד פיל, ואז קיבל שעור באקולוגיה: ״אתה יודע גתאי אי אפשר לצייר כל כך הרבה פילים כי הם נורא גדולים וצריכים המון עשב לאכול והרבה מקום לישון״ — הילד קיבל את ההסבר. פעם בא נרעש ״הרמתי אותו והוא התחיל כל כך לבכות, אי אפשר היה להרגיע אותו.״ לצביקה בן השבע היה מצייר טנקים ועשה עמו תחרות בהעפת אווירוני נייר ״פעם הייתי מתעסק עם טיסנים, המון״. ואפילו היה מוותר לו על כל השוקולד.
שוקולד היה אחד מחולשותיו (״אבל גלידה זה עוד יותר טוב״) האהבה לשוקולד לוותה במערכת שלימה של הסברים : ״בקיבוץ היה הרופא אומר: הגוף של הילד הזה זקוק לשוקולד״. ״בצבא הייתי קונה שתי וופלות, שם ביניהם חבילה שוקולד קטנה, היה לזה שם — ״סנדביץ׳ גדעון״. בידענות של בעל נסיון ״אין אמנם שוקולד לא טוב, אבל העובי הוא גורם חשוב מאוד״.
גדעון היה איכפתניק בענייני ציבור כאבו לו חוסר שוויון חברתי, שחיתויות למיניהם בירוקרטיה וחוסר יעילות, חלק מהדברים מצאו את ביטויים בצורת פלי־ טונים מעל דפי עתון הסטודנטים. את ,מחדל׳ השלג בירושלים זכר עד לעיצומו של קיץ: ״ראש העיר הזה הוא מחלק עצות לתושבים איך לפנות את השלג, בשביל זה צריך ראש עיר? עם ארבעה חברה מגבע הייתי מסוגל להחזיק את כל הצירים הראשיים פתוחים. את תראי ה־ שנה יהיה אותו דבר״. השנה היה אותו דבר, אבל הוא לא ראה...
היה לו עניין מיוחד בבעיות של תעבורה בדרכים. הוא ניהל התכתבות עם גדי (גד יעקובי) בבעיות רמזור ירושלים: ״זו פגיעה בחופש האזרח כאשר הצומת סגור מכל ארבעה הכיוונים. יתנו לי כסף, אני מוכן בעזרת המחשב לבנות תכנית שתכוון את כל הרמזורים האלה״. הוא טילפן פעמים אין ספור בקשר לבור מסוים ברחוב אגריפס ״הם כותבים: רק הודיעו ואנחנו נתקן, אני מודיע ומודיע והבור נשאר פתוח, עוד תראי יהרגו שם אנשים!״ הוא נרעש מתאונת דרכים קטלנית שארעה לפני מספר חודשים בצומת אור־יהודה, בגלל תקלה ברמזור ״מה את חושבת שר התחבורה לא צריך לשבת בשביל זה בבית־ הסוהר ל״ כאשר הושבתה התחבורה הציבורית ״מה זה שר התחבורה הזה, מומחה לשטחים, נותן עצות לקחת טרמפיסטים. היה לו לילה שלם לארגן את העניינים ולא עשה כלום!״ הוא התנגד לחגורות הבטיחות וכאשר הודיעו כי תכנס לתוקפה תקנה מחייבת התלוצץ ״אני לא אחגור חגורה, תהיה לי לנסיעות חולצה מיוחדת עם פס״ ואח״כ הוסיף בבוטות ״אני מעדיף למות בחבטה ולא בשריפה, הם לא יגידו לי איך למות!״
החרדה בענייני תאונות הדרכים היתה שלובה בחרדה לחיי הזולת. הוא נרעש מכל מקרה של טרור שהיה בשנים האחרונות, מפירסומים על מקרי רצח ומתופעות אלימות בכלל כמו מהומות של הגרוזינים ועוד. כמו כן נרעד למראה בעל־מום ״מסכן כל כך צעיר, איך זה קרה לו?״ גדעון סלד מכל סוג של אלימות, אפילו מילולית, נרתע מצעקנות מחיטוט בחיי הזולת ומהתנהגות גסה.
הוא התעניין, כמובן, בבעיות פוליטיות. התלבט בעד מי להצביע זמן מה התלהב משמואל (תמיר) ״המושגים שמאל וימין מתו, צריך לדון לגופו של עניין, ובכלל אסור להתיישר לפי שום קו״. אח״כ נבהל מאי הצלחתו של אורי (אבינרי) בבחירות להסתדרות. ״תסלחי לי אידיוט מי שמסכים לכל הדעות שלו, אבל חבל אם הוא לא יהיה בפנים״. כאשר הוקמה רשימתה של שולמית אלוני: ״אז עכשיו יש בעד מי להצביע, צריך להתרכז בבעיות הפנים, את השאר אי אפשר לשנות, אין עם מי לדבר״ ואח״כ במין הבעה שלווה שלווה ״חוץ מזה עכשיו טוב, שקט, לא יורים״...
היה לגדעון יחס רציני לחיים, הוא הציב לעצמו נורמות גבוהות מכל הבחינות ותמיד ידע לעמוד בהם בכוח הכשרון, הרצון והמוסר שבו. ״אני אף פעם לא במצב נואש, צריך לדעת מה הבעיות ואז אפשר להתגבר״ פעם אחרת ״יש לי בעיות קשות, אבל אני צוחק גם מהם, אי אפשר לעשות טרגדיה מכל דבר״. יחד עם זה נשמרו בו תום ופתיחות שבאו לביטוי בהתלהבות מדברים שונים, בסקרנות לדעת עוד ועוד, בחוש ליופי פשוט, בכמיהה לטוב, באביב פורחים בחצר האוניברסיטה שיחי וורדניים בשפע ניצה לבנה, גדעון היה עובר ומתחכך בהם ״הביטי איזה יופי״. היה נוגע לא נוגע בכלב שהזדמן בדרכו, ועוקב בעיניים מצומצמות ובחיוך רחב אחרי חתול שמנסה לצוד ציפור ״לזרוק אבן? לא? אז הציפור על מצפונך״ חיות אפריקניות היו אהבתו הגדולה. כאשר הסתכלנו זמן מה לפני המלחמה באוסף צילומים של אנטילופות השמיע קריאות התפעלות, כמעט אינדיאניות. כן נלהב ממלאכת נוי עממית, מכלים נאים, מבית קטן עטור גינה, מדמות אדם שלבבה אותו...
גדעון התעניין בבעיות של הרים גבוהים והיה תמיד ״על הגובה״ מכל הבחינות, היה בוודאי כובש עוד פסגות רבות — לו ניתן לו...
עליזה קרן