על אילנה
כתבה רחלה רז
אני כותבת על אילנה, ליבי בוכה, ועיני זולגות. אינני מסוגלת, ואינני רוצה לחשוב על אילנה בלשון עבר, בשום אופן. אינני מקבלת את אי היותה איתנו, ואינני יכולה להשלים עם זאת, שלא נראה אותה בינינו. אני רואה אותה, הולכת, הליכה גאה ושלוה, אני שומעת את קולה בדברה ובצחוקה, אנו משוחחת איתה ומתייעצת ושואלת. בבוקר מתעוררת בהרגשת מועקה ועצב נוראים. אני מנסה לגלגל את הזמן אחורנית, ואני צועקת אליה - אילנה, זהירות התחזקי, החזיקי חזק! - אך לשוא. כך פתאום בהינף של שניה - ואין אדם.
כל שהיה - יופי, שמחה, אהבה, תוכניות, מחשבות, רצונות - טרח! התפוצץ נגמר ואיננו - לאן כל זה נעלם?
אני זוכרת אילנה של ריקוד, עדינות, יופי וחן. אילנה משתתפת בלהקת הריקודים. ואנחנו בקהל מסכמות - אילנה רוקדת הכי יפה בגבע, בריקודי החגים - מתבלטת בתנועותיה היפות, השואפות לשלמות, מבלי שהיא מתאמצת או מבליטה עצמה, בריקודי יום שישי בערב, תמיד משתתפת, תמיד מושכת תשומת לב, מלאת חן ויופי.
אני זוכרת אילנה של עשרות ערבי תרבות, מסיבות, חגים. הכל מתוכנן בקפידה, בעושר של רעיונות, ברצינות, בדייקנות, בשאיפה עצומה לתוכן אמיתי, מכובד ויפה.
איך עבדה עם הילדים ־ וידעה להוציא מתוכם את כל היפה והטוב שבהם. ולבסוף - אילנה בתפקידה האחרון, שקיבלה על עצמה והיא בתחילת דרכה, באחריות, ברצינות, במסירות, ובדבקות ואמונה בדרכה, מלאה רוח יצירה. והרעיון הוגשם, לא אחת חשבתי בלבי, האם יעמוד לה כוחה הנפשי והפיזי לעמוד במשימה? והיא בעקשנות והרבה כוחות נפש וגוף, צעדה צעד אחר צעד בדרך שהאמינה בה. כה נעים היה להכנס אל ממלכתה שהקפידה לעצב אותה, תמיד קיבלה בסבר פנים יפות, בשקט ובסבלנות הסבירה, שכנעה, ניסתה לעזור, השתדלה להתאים ולהביא מה שבקשנו ומאוד שמחה כשהצליחה.
התייתמנו אילנה, ואין ניחומים. אי אפשר להסכים שאת כבר לא תקשטי את נופנו, ולא תהיי איתנו - אבן בבנין חברתנו.
הכל, כל שהיה בך יחסר לנו, יופיך, הליכתך הזקופה, צחוקך, החום והאהבה למשפחתך, רוח היצירה שבך, וטעמך הטוב.
בתוך יום העבודה העוטף אותנו בטרדותיו הקטנות והגדולות, אני כאילו לרגע שוכחת, אבל בסוף היום, כאשר נתכנס כל אחד לעצמו, העצב והצער עולים ושוטפים אותך, ומכאיבים כל כך, ואין השלמה, ואין ניחומים... אין.
רחלה רז