שרה אמנו
כתב נחמן
שבעת־ימים נפטרה אמנו שרה.
בימים האחרונים ממש דומה כאילו לא חפצה עוד בחיים. אך קודם לשבועות האחרונים, ואפילו כשהיא כבר מרותקת לחדרה ולמיטתה חודשים רבים - לא פסקה התעניינותה בכל מה שקורה ומתרחש.
על הימים הרחוקים בעוד היא עובדת ופעילה ומשתתפת — לא אכתוב. כי מה טעם להעלות מנבכי־העבר דברים אשר בקושי מתקשרים עם הדמות כפי שהיתה מוכרת למי שמוכרת בשנים האחרונות. אגיד רק כי היא זכורה לי מאז בשתי תכונות עיקריות: האחת — זו המסירות לתפקיד, לעבודה, אחריות מתוך מתח־גבוה מאד עד כדי אי־שינה, עד כדי חולי. והשניה — זו החרדה לבני המשפחה, לשלומם, לבריאותם, לאושרם. היתה בה אימהות עמוקה ודואגת שלא תמיד התקבלה בהבנה על ידינו, בניה ונכדיה. אני סבור, כי היא סבלה לא מעט מכך שבני־המשפחה חיו את חובותיהם לקבוצה ולחברה בדרך שהיא, אמנם, העריכה וכיבדה אך בו בזמן נגדה את נטיתה הטבעית ואת רגשותיה כאם. דומה לי כי אפילו העובדה שקראנו להורינו בשמותיהם הפרטיים, כמנהג הימים ההם, ולא ״אבא־אמא״ לא תאמה את משאלתה הפנימית. אף־על־פי־כן — מעולם לא ביקשה אותנו לשנות נוהג זה.
אך, כאמור לא על התקופות הרחוקות רציתי לכתוב, אלא דווקא על הזמנים האחרונים, בהם כבר לא באה כמעט בקהל, ולא נטלה חלק פעיל בחיי הקבוצה. לאחרונה, ככל שנקפו הימים, והיא נחלשה והלכה, קשתה השיחה איתה, אף־על־ פי־כן לא היה שום קושי להמצא במחיצתה. הרוח־הטובה כמעט שלא הרפתה ממנה.
ברגעים של התבהרות והתעוררות היו הפתגמים שופעים מפיה כמעיו־המתגבר, ותמיד לעניין, ותמיד קולעים לנסיבות. אימרות, מטבעות־לשון בעברית, באידיש וברוסית — מין חכמת־חיים מרוכזת ומתומצתת. נכדיה מצאו בכך שעשוע לעצמם ודומני כי אספו ממנה אל אוצר ידיעותיהם צרור נאה ומגוון של אמרות־שפר, חצי פילוסופיות, ששמעו מפיה של סבתא וחזרו ושמעו תוך שהם בוחנים אותה ואת עצמם באשר למשמעותן ולדיוק היגויין.
חודשים רבים היתה יושבת לה נשענת במיטתה כשמבטה מופנה מבעד החלון החוצה אל המדרכה לראות בעוברים ושבים, אל הדשא ואל העצים שגדלו במשך השנים לנגד עיניה ולהאזין לצפורים וציוציהן — לחיות את העולם. להאחז בחיים התאמצה. למצות מהם כל מה שנתן לה קצת הנאה, מעט נחת־רוח.
עד הימים האחרונים ממש לא ויתרה על השתתפותה בקבלות־השבת, בחדר האוכל. רצתה להיות עם הציבור, לראות, לשמוע, לחוש את דופק החיים. ההליכה איתה לחדר־האוכל, כשהיא נתמכת בך, נעצרת מדי־פעם לשאוף אוויר, לאסוף מעט כוח כדי להמשיך — היה בה תמיד משהו מאלף. היא היתה מודעת היטב למצבה והיתה מתייחסת אליו תוך שהיא מתבדחת על חולשתה, מתלוצצת על זיקנתה ומסיימת — מסכמת תמיד באימרה מעין: ״זהו, מה אפשר לעשות? ״, ״סיז׳ נישטו די מיידישע יאה׳רן"(אינן יותר שנות הנעורים) או שהיתה מסכמת ברוסית: ״סטארוס נין־ראדוס״ (הגיל אינו גיל).
או, לעיתים, בעת שהיינו נעצרים בדרכנו היתה מפטירה: ״תראה איזה יופי אצלנו! כמה נקי! כמה ירוק!״ ולאחר אתנחתא קלה: ״... נו, ומכל זה מוכרחים להפרד? מילא, מה אפשר לעשות״. — מעין השלמה פילוסופית עם חוק־החיים והטבע שאין לעמוד נגדו ואין לשנות אותו. מין קבלת הדין ללא תלונה.
״אינני מתלוננת, וכי מה חסר לי״ היתה נוהגת לומר תמיד, ״יו וואיט חלדג׳יש (רק שלא יהיה יותר גרוע, ברוסית) ועל חלקה וגורלה כאם למשפחתה הסובבת אותה, היתה נוהגת לומר: ״הלוואי אוף אלע יידישע מאמעס״ (הלוואי שיהיה זה גורלן של האמהות היהודיות).
בשבועיים האחרונים ממש היה שגור על פיה הפסוק... בנים גדלתי ורוממתי והם לא פשעו בי״ — כשהיא מטעימה את תיבת ״לא״ ומצרפת לכך תנועת אצבע שלילית תוך הבעת פנים נוהרת. למרות שאין היא זכורה לי כמי שמרבה לזמר — הרי דווקא בתקופה האחרונה הרבתה לפרוץ בקטעי־זמרה — דקלום תוך שהיא טופפת בידה לקצב הנעימה. שתי נעימות, בעיקר, היתה חוזרת ושרה: האחת — ״שתגדל המשפחה והבית ייבנה״ והשנית ״פה בארץ חמדת־אבות, תתגשמנה כל התקוות״. דומה שבכך נתנה מבע לשני הכוחות הראשיים שהניעו אותה בכל דרך חייה הארוכים: המשפחה — גידולה, דאגותיה ושמחותיה ומעשה הבניין והיצירה בארץ ובגבע.
לא אהבה שישרתו אותה ולא סבלה שתהיה לטורח על זולתה, ולו גם בני משפחתה, המעיטה בתביעות והיתה מסתפקת בישיבה שקטה ומוצנעת בתוך החבורה הקולנית והתוססת של צעירים ששוחחו או התווכחו במחיצתה על דברים שלא היה לה בהם עניין. בשנותיה האחרונות היא חיתה באיזה עולם אחר שחלף ועבר, עולם שבו מופיעה בתמונות קרטון עבות וישנות אותה צעירה בהירת־עין, זקופת־קומה ויפת־מראה בחברת צעירים וצעירות כמוה. עם זאת לא פסקה לקשור קשר עם העולם הזה, הנוכחי, העכשוי, בגבע, בארץ ובעולם, כפי ובמידה שעמדו לה כוחותיה. אני סבור כי האופן שבו חיתה את שנותיה האחרונות, שקטה, מסודרת, נינוחה ומתעניינת במאור ־ פנים בכל אחד — גרם ליחס המיוחד של נכדיה הרבים כלפיה. סיפוק מיוחד היה לנו הבנים — ההורים — הסבאים בהסתכלנו במערכת היחסים המיוחדים שנתרקמו בין ילדינו — נכדיה, ובינה הסבתא, שעל אף כל המגבלות ידעה לעשות את הפגישה אתם לנעימה ואם תרצו — למחנכת. וכך משתמרות לו לאדם אותן תמונות חיים שאינן נשכחות עוד והן מלוות אותו בכל שיילך, תמונת סבתא נתמכת בילד — נכד, ונכדה — ילדונת הסועדת סבתא כמעשה שהוא מובן מאליו ושכלל לא ייתכן אחרת.
כזאת תזכר בלבותינו ככל שנהיה זוכרים.
הלוואי ונזכה כולנו למה שזכתה היא.
נחמן