על פניה רם
כתב נחמן
שבעת ימים ושנים נתבקשה פניה לישיבה של מעלה.
היום הזה ממש מלאו לה 97 שנים. פניה חוזרת אל עפרה. אל לייבוש שלה ואל יויו שלה. נשלם המעגל.
פניה נולדה בשנת 1902 בפטרבורג המעטירה, במשפחה אמידה ובסביבה שכולה תרבות רוסית וקסם היופי הרוסי המיוחד, האמיד, המשכיל, שינקה ממנו באהבה ובגעגועים כל ימיה.
פניה נסחפה עם חבורות הנוער היהודי שלאחר המהפכה ומלחמת העולם הראשונה - לציונות. עלתה ארצה בראשית העליה הרביעית, והצטרפה ל״חבורת הדרום״, שמתוכה נוסדה קבוצת ״דרומיה״, המוכרת לאנשי גבע.
לאחר תקופות עבודה ונדודים בגדרה, בחפצי־בה שבחדרה ובדגניה ־ שהוותה פרק עמוק-משמעות לכל החבורה הצעירה והערה הזו ־ באה החבורה ופניה בתוכה, בשנת 1929, לגבע. ומאז ־ הכתה פה שורש לצמיתות.
גוון מיוחד הביאה החבורה הזאת לגבע של הימים ההם. גוון יותר נינוח, יותר פתוח ומתון, כמעט רך. אבל חסד נעשה למקום הזה - ההשתלבות נעשתה בטבעיות גמורה! כמו הרכבה מוצלחת בפרדס, שלייבוש שקד עליו שנים הרבה.
עם לייבוש, אישה, הקימה פניה בגבע תא-חיים של חן וחסד ורחמים. עם השנים שימש ביתם של פניה ולייבוש מקור של משען ותמיכה, תנחומים וסעד להרבה נזקקים, שהגורל המר להם. כי אהבת- אדם היתה, אולי, הסגולה שהודות לה הפכה משפחת רם למה שהפכה עבור רבים־רבים. ופניה לרבים - אם ואחות!
כחובשת ואחות שימשה פניה עשרות שנים בגבע. לא עייפה ולא נשחקה. בצריפים קטנים לוהטים בקיץ וקפואים בחורף, מבהיקים בנקיונם, שימשה המרפאה תקופות ארוכות מקום־מבטח והקלה לכל כואב וחולה. ופניה ־ כאם, הכוהנת הגדולה! ובימים הרבים שלייבוש נעדר מהבית, היו ילדיה הקטנים מבלים אתה במרפאה. בעבודתה. וכך - ערב ערב.
לאחר עשרות שנים של שירות ועבודה במרפאה, למדה פניה את מקצוע הקוסמטיקה. גם כאן פיתחה פינה, שיש בה להוסיף יופי וחן לחיים ולאנשים.
יופי וחן היו אולי, הקו הראשי שבו נתברכה פניה ־ עיני התכלת הגדולות שלה, ארשת פניה היפים והעדינים, הלוכה הקל, וצליל קולה הרך, שהנעימה הרוסית המובהקת לא עזבוה עד ימיה האחרונים ממש - השלימו כל-כך את הליכות משפחתה ויחסי האנוש שלה.
גם בשנים הרבות האחרונות, של ניתוקה הגובר מן החיים ומן המציאות, נשמר בה קו-האצילות, הנקיון, סבר-הפנים הנוח. רק אל מבטה נוסף מין מבע של הבנה, השלמה ואולי אפילו פיוס: ״נו, אלה החיים״.
את אסון נפילתו של יויו, הבן הצעיר והאהוב, במלחמת ששת הימים, ואח״כ את פטירתו של לייבוש, שאתו הלכה כל השנים בדרכם המיוחדת - גם את האסונות האלה נשאה פניה באצילות-נפש, ללא רחמנות־עצמית, ללא החצנה. את היגון והכאב נשאה בליבה.
עד הסוף הוסיפה להתעניין בכל מי שנקרה בדרכה. אהבה להעלות מנבכי הזכרון של ימים רחוקים - תמונות ילדות של פעם. גם הוסיפה לשאול ספרים לקריאה, אף שנבצר ממנה להפיק מהם הרבה.
חזרת הנכדים לגבע והולדת הנינים למשפחות רם, גלעד ומאיר, ונשותיהם שרסטין ואלזבט, הסבה לה שמחה גדולה, שהיתה לא פעם נותנת לה ביטוי.
שבעת ימים, שנים ומעשים נאספה פניה
לשכון בקרבת יקיריה.
יהיה זכרה ברוך.
נחמן רז