עמנואל בן-סבו
האחות של העמק
פניה רם - האחות של העמק, המזרק והפינצטה של המדינה שבדרך, האמבולנס והכדור של חולי התקופה ההיא.
גבע, הרבה ירק ובית קטן, אופייני. היא יושבת, מולה תמונות משפחה בשחור/לבן/צהוב, טעם של פעם, ילדים משחקים ברכבות, עגלות עמוסות אשכוליות רתומות לטרקטור, פעוטות משתכשכים במים רדודים, והכל מהחלון הקטן של פניה - אשה חייכנית, המתקנת משקפיה ומיטיבה לראות את העמק. ״אני מסתכלת מסביב ויודעת שעשיתי משהו. אני חיה עם משפחתי והעבר שלי. טיפלתי כאחות בזקנים רבים ואני יודעת מה מצפה לי. לא יהיו אצלי הפתעות״.
פניה נולדה ב-1902 בלנינגרד. שם סיימה גם את הגימנסיה, החלה ללמוד מדעי היהדות ונדבקה ב׳ציונות׳. ״בתקופה ההיא עוד לא פרחה הציונות״, היא מחייכת, "אמא היתה בעלת נטיות ציוניות לאומניות, לא במובן הדתי של העם היהודי. הכל נבע מהחינוך בבית״.
המצב הכלכלי היה שפיר. היא ילידת קיץ, נולדה במלון הקיץ של המלך ב״דארסקה״, וכמו לכל יהודי, היו שטרחו להזכיר לה בכל מקום שהיא יהודיה, ולקחו ממנה את התעודות. הגבילו אותה - היא יהודיה.
ב-1925, והיא בת 23, החליטה כי מקומה היכן שאמורה היתה לקום מדינת ישראל, ועד אז היתה צירוף מרתק ומשעמם של חולות מדבר ותרבויות פרימיטיביות. ״אבא התנגד בהתחלה. הוא אמר: ׳מה תעשה בחורה צעירה כמוך במזרח הפראי?', מאוחר יותר הוא השלים עם זאת״.
הציונות ניצחה, העקשנות השתלמה ופניה, המגשימה הצעירה, ילדת הקיץ, הגיעה היישר לתל-אביב. שם פגשה חברים. מאוחר יותר נסעה לנס-ציונה, "נסעתי לחברה שישבה שם, הסתכלתי שמאלה, ימינה, סביב ואחורה ושאלתי אם מוכנים לקבל אותי כחברה. וכך הפכתי להיות הבחורה השלישית ב׳חבורה״, אותה חבורה קטנה, שהצטרפה מאוחר יותר לגבע.
ארבע שנים הסתובבה ה׳חבורה׳ ופניה עימה ברחבי הארץ, מחפשים מקורות פרנסה, עובדים היכן שיש צורך, בחדרה ובדגניה, והשפה הרוסית היא עמוד האש ההולך לפניהם, כי עברית היא אפילו לא ידעה לדבר. חבורת הפועלים השכירים תקעה יתד ב-1929 בגבע, שבע שנים אחרי שהוקמה הקבוצה. עבדו, עבדו ועבדו ללא הפסקה, רצו לבנות את העולם. עבודה זהו הערך השני החשוב לאחר החיים. ״גם היום כשאני כמעט בת 90, אני עובדת שלוש שעות במוסד הזקנים, עוזרת ומטפלת. צריך תמיד לעזור ולא לוותר״.
האחות הראשונה של העמק, אוטודידקטית, שעבדה בתחילה עם ילדים, במטבח, ובשאר עבודות מזדמנות, הגיעה במקרה - ואולי מתוך הצורך - לתפקיד האחות. ״אמרו לי, שיש צורך לארגן טיפול באנשים חולים כמטפלת. הסכמתי לקבל עלי את האחריות עם חשש כבד, שהרי לא למדתי מעולם לימודי אחיות. בסידור העבודה הפכו אותי באופן קבוע לאחות. אמא שלחה לי ספרים על מחלות ברוסית, והרופא היחיד, שהיה בעין-חרוד, ביקר פעם בשבוע בגבע והיה מדריך אותי. טלפון לא היה, כביש לא וגם אוטומובילים לא היו. הרופא בא רכוב על סוס. ככה עבדנו".
פניה מספרת בגעגועים על המרפאה הקטנה לפצעים, שפתחה בגבע, על בית המרקחת הקטן, ״כי הרי אי אפשר על כל כדור קטן לרכב לעין-חרוד״. היא זוכרת את הלידה הראשונה. "אף פעם לא העזתי ליילד לבד, שלחתי לקרוא לרופא מעין-חרוד ולפני שהוא הגיע, יילדתי אינסטינקטיבית. אבל לא עשיתי כלום, אפילו את חבל הטבור לא חתכתי. לא ידעתי כלום. גם המלריה היתה אז מחלה קשה".
פניה גם זוכרת את תקופת האנגלים, כשה״הגנה" היתה במחתרת. "בתרגילי האימונים של ה׳הגנה׳ היו לפעמים נפצעים לוחמים. הרופא בדרך-כלל היה מגיע, אבל הצבא הבריטי נהג להשגיח באלף עיניים. היינו מסתירים פצועים מחוץ לחדר המרפאה, מטשטשים את הדם, שלא יגלו האנגלים".
היתה סכנה והיתה חרדה, היתה השליחות, התחושה שלקחו עימם הראשונים, "לא חיפשתי רפואה, רציתי לעזור לבני אדם ובמקצוע זה היתה לי אפשרות".
היא זוכרת איך העבירו את החולים בעגלות לבית החולים שבעפולה, עם הארון המתקפל, שאנשי קופת-חולים קראו לו מאוחר יותר ׳המרפאה המתקפלת של פניה׳.
היא גם נזכרת איך כשהיה מישהו סובל מכאבי גב, היו מורחים במשחה את הגב, היו שמים נר דולק בתוך הכוס ולאחר זמן מה הוציאו את הנר ובמהירות הניחו את הכוס על הגב. הכוס היתה נדבקת ומושכת אליה בואקום את הנוזלים בגוף. זוהי תרגולת ׳כוסות הרוח׳ של פניה, כפי שקיבלה מזקניה הרוסיים.
פניה ממשיכה להזכר בכלי התאורה היחידה, שהיה לה אז - העששית, ועל לילות חשוכים ונרות שנגמרו. את המזרק והמחט, כשהמזרק עשוי ממתכת ומזכוכית והמחט כולה ממתכת. כיצד היו מזריקים? ״אוהו״, מחייכת פניה, ״היו מוציאים את האויר שבמזרק, מכניסים לתוך הבקבוקון עם התרופה ושואבים. גם לחטא את המזרק זה היה סיפור. הם לא היו חד-פעמיים כמו היום, לכן הניחו אותם בכלי מיוחד ממתכת, לתוך הכלי שפכו מים חמים ואחרי הרתחה על הפתיליה הקטנה שמו אותם בחומר חיטוי״. היא גם זוכרת את המקלות למריחת משחה בעיניים, חומרים נגד כינים, ומזרק מלא מים רתוחים, שמתרוקן לתוך האוזן. המים נשפכו אחר-כך עם הלכלוך לתוך הכלי הלבן. ״אח, היו שיטות, היו תרופות, היו זמנים״. פניה רם נזכרת פתאום, שהיא כבר לא כל-כך צעירה. ״הכל כל-כך רחוק, לך לזקנות יותר צעירות, הם יספרו לך יותר״.
אריה שלה נפטר לפני שלוש שנים ופניה מרגישה שלא ננטשה על-ידי הקיבוץ. מקבלת את הזיקנה באהבה, המוכנות שלה לקראתה חסמה פריצת סכרים אפשריים, ״25 שנים טיפלתי בנושא ׳הזיקנה בקיבוץ׳. הזקן של הקיבוץ מעולם לא היה בודד, אבל זו התפתחות החברה, וכך זה צריך להיות. היום אני מרשה לעצמי לקבל באהבה, כי עד עכשיו נתתי באהבה גדולה״.
לפניה היו שלושה ילדים. יהודה שלה נהרג במלחמת ששת הימים. הוא נולד בלילה בו קיבלה את הידיעה על נפילת אחיה במלחמת העולם, אז נתנה לו את שם אחיה - יהודה. שניהם מתים, קרובים מאד. הבן והבת עזבו את הקיבוץ. רק הנכדים חזרו לשרשים, שהצמיחה סבתא פניה באצבעותיה ועם המעשים. לא, לא פוחדת לסגור את דלת היציאה מאחוריה, "אני לא חרדה מהמוות", אומרת האשה שהמוות פגש בה בדרכים שונות ומייסרות, "אני מוכנה להמשיך לחיות כל זמן שלא אהיה נטל. אני רוצה ללכת לפני שזה יקרה. נו, אתה תוכל לומר לי איך עושים את זה....?"