על נחמן
היה יום יפה בעולם. שבת בבוקר, שמים כחולים ושדות ירוקים. בדרך העולה מחירבת קארה לגבעת המורה פסעה לה קבוצת ילדים כבני תשע או עשר, בנים ובנות - זה מושך בצמתה של זו וזו יש לה מה להגיד להוא ויש מי שמספר בדיחה של ילדים וצוחק בקול גדול ואחר חולם בהקיץ ומלמל שברי משפטים חסרי פשר על אחוזים ואיזוטופים ואורי מלמיליאן. כל ילד עולם ומלואו, כל ילד יחיד ומיוחד.
במרכז פוסע נחמן במכנסיים כחולים וחולצת עבודה אפורה, מקל בידו ואולר לקילוף תפוזים בכיסו. והוא שהופך אותנו לקבוצה. עם האחד ידבר ולשנייה יקשיב ולאחר יעיר. בחורשת האורנים למרגלות גבעת המורה עוצרים למנוחה, נחמן מקלף תפוז ומספר סיפור.
סיפור על ההוביט שעם אולר, קופסת גפרורים ואספירין עבר הרפתקאות מפחידות אימים ואף פגש בטוסברהינדי הגיבור (או שמא ברמלי?) ואחר כך בניחותא ממשיכים ועולים.
אותו יום, בזכות אותו איש, היה זה אפשרי שקבוצת ילדים בני תשע ועשר תעלה ברגל מגבע לנבי דחי שבראש גבעת המורה לא כאיזה מסע תחרותי או אתגרי (לצורך הגשמה עצמית?) אלא כטיול מהנה של שבת בבוקר.
האם במציאות אחרת היה זה אפשרי שקבוצת הילדים שבגרו תוסיף ותטפס אל ראש הגבעה?
אינני יודע. כל אחד מאיתנו גדל והלך בדרכו, אך התקופה של נחמן כמטפל שלנו בבית כולל צרובה בתוכי כמו נוף העמק ואני נושא אותה כמו זרעי הסביון שמתפזרים ברוח.
יהי זכרו ברוך
נעם פלג