הנצחה בקבוצת גבע

לאהצ'ה

לאהצ׳ה נולדה בינואר 1903  ו' טבת תרס"ג בעירה יהודית ליטאית ברוסיה הלבנה ־ קרינקי ע״י גרודנה, במשפחה יהודית טיפוסית - מרובת ילדים. קבלה חינוך יהודי מסורתי - ליברלי. למדה עברית מילדותה, זאת הדרך הסלולה לציונות. חנוך ילדים ונוער בכלל וכן חנוך ילדי ישראל לא היה מעורב לילדים וילדות, אלא נפרד. כך שקשר שכנים אפילו בין ילדים לילדות לא היה קיים כלל וכלל.

והנה קרה שבסוף מלחמת העולם הראשונה, ואנו אז בגיל ארבע-עשרה, התארח בעיירה אצל אחת המשפחות, נער מביאליסטוק. יום אחד יצא - סבב על פני בתי העירה והזעיק את הילדים והילדות - דוברי עברית, להתאסף לאסיפה והציע להקים אגודת צעירים. הדבר מצא חן בעיני הנערים והנערות. התאספנו והחלטנו להקים אגודת צעירים ״קדימה״. כמעט ללא עזרת מבוגרים - הקמנו את האגורה והתחלנו בפעולה תרבותית, שכללה התכנסויות בערבים כמה פעמים בשבוע - קריאה בציבור, שיחות, דיונים,הוצאת עתון שבועי בכתב יד, פעולות למען הקרן-הקימת, ציון חגי ישראל וכו' כל הפעילות על טהרת העברית. אז גם נקשרו קשרי ידידות אמיצים בין קבוצה שזכתה בשם השמיניה - חמש בנות ושלשה בנים.

היינו כולנו פעילים באגודת ״קדימה״ וחוץ מזה הקדשנו הרבה מזמננו הפנוי יום יום לקריאה משותפת של ספרות מובחרת שנמצאה לנו בשפע אצל הורי אחד החברים שלנו והיא על טהרת הרוסית. הייתה זו השתלמות עצמית באקראי, ללא תכנית, ללא הדרכה, תוך ניצול מכל הבא ליד.

חיינו חיי חברה אינטנסיביים מאוד. היינו בין בוני בית הספר העברי בעירה, יסדנו שתי ספריות עבריות, אחת לילדים - ספרית ״מנדלי״ ואחת למבוגרים ע״ש חבר בכיר שנפטר ״השל". קיימנו "תמחוי" לילדי נצרכים, שהתקיים כולו על משלוחי מזון מהג׳וינט ועבודת התנדבות שלנו הנערים והנערות.

מאוחר יותר השתלבנו בתוך הפעילות הציונית של "צעירי ציון" ו"החלוץ".

ב־1921  באנו, זק ואני, מהחבורה שלנו לארץ ולעת עברנו מירושלים לגבע ב־1924, הגיעה לארץ לאהצ׳ה. אני נסעתי לתל-אביב, קיבלתי אותה בבית העולים שם והבאתיה מיד לגבע. היא השתלבה מהר מאוד בחברה פה, בעבודה ברפת במשך שנים, בנתה ביתה ומשפחתה וזכתה בנכדים ונינים אהובים ואוהבים.

כאב הלב לראותה בשנתה האחרונה, סובלת, שוקעת.

הכל יחסי בעולמנו ואולי גם סבלה היה מועט יחסית, ובזה מקצת תנחומים למשפחה וגם לי - חבר משחר נעורים משך כשישים וחמש שנים.

צבי רוטברט

אמא

כתבה ניקה

אני יושבת בחדר של אמא, על הכסא שלה שבמשך שנים ישבה עליו; תמיד באותה שעה היינו באים, ותמיד הקומקום היה חם ומחכה לנו. תמיד בת-השחוק הטובה על השפתיים. וככה כל אחד בשעה שלו, את המשקה שלו, עושה לו בעצמו והיא הייתה הבית.

אני מנסה להזכר בתקופות שונות שלה ושלנו. תמיד אמרתי לחברותי שאמא היתה תמיד אמא נהדרת, ואפילו בשנים שבדרך כלל קצת מתמרדים וקצת לא מסכימים, אינני זוכרת שעמדה בדרכי מתי שהוא. תמיד מוכנה לתת עצה טובה וחכמה.

אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה הייתי מבקשת ממנה תמיד לפני השינה שתשיר לי שיר עצוב, ועד היום אני זוכרת כל כך טוב את השירים שלה. תמיד ידעה להפיג את הפחדים שלי. שהיו כל כך רבים בילדותי.

 מזכרונותיה

אבי התפלל בבית־כנסת ציוני. הוא היה דתי ושומר מצוות אולם היה ציוני ונתן לילדיו חינוך ציוני ולמדנו עברית. בבית היו כל הספרים והחוברות שבזמנו יצירות גורדון, מאפו ועוד, ״השילוח״, "הצפירה" ״הצופה״ ועוד.

הציונים בעיירה למדו עברית אבל לא בבית ספר אלא בבית.

אני נולדתי ב-1903, כשהייתי בת -4 לערך למדתי בגן-ילדים עברי. בעיירה היה גם בית-ספר מתוקן ששם למדו עברית בעברית. התחלתי ללכת לגן ב״זמן״ הראשון בין סוכות לפסח ובחורף כבר דברתי עברית. למדנו - קרוא וכתוב עד כמה שילד קטן יכול לקלוט.

היה לנו ספר תמונות ולפיו היינו לומדים: ״זה ילד״ זה שולחון (״שולחון״ ולא שולחן) ״הכלב עומד על השולחן״. ״תחת השולחן״. (״אלונטית״  זה מגבת ״בורית״ זה סבון כמובן).

ב״זמן״ השני, אחרי הפסח, התחלנו ללמוד סיפורי-המקרא - לא בתנ״ך כמו עכשיו. סיפורי המקרא לילדים עם התמונות. בגרודנה היה סמינר למורים רק בעברית, היו מועדונים לעברית. המורה שלי ידע הרבה תלמוד.

הרצל נפטר ב-1904. כשאני נולדתי הציונות פרחה בכל העיירה. זה היה הבית שבו נולדתי.