אמא
כתבה ניקה
אני יושבת בחדר של אמא, על הכסא שלה שבמשך שנים ישבה עליו; תמיד באותה שעה היינו באים, ותמיד הקומקום היה חם ומחכה לנו. תמיד בת-השחוק הטובה על השפתיים. וככה כל אחד בשעה שלו, את המשקה שלו, עושה לו בעצמו והיא הייתה הבית.
אני מנסה להזכר בתקופות שונות שלה ושלנו. תמיד אמרתי לחברותי שאמא היתה תמיד אמא נהדרת, ואפילו בשנים שבדרך כלל קצת מתמרדים וקצת לא מסכימים, אינני זוכרת שעמדה בדרכי מתי שהוא. תמיד מוכנה לתת עצה טובה וחכמה.
אני זוכרת כשהייתי ילדה קטנה הייתי מבקשת ממנה תמיד לפני השינה שתשיר לי שיר עצוב, ועד היום אני זוכרת כל כך טוב את השירים שלה. תמיד ידעה להפיג את הפחדים שלי. שהיו כל כך רבים בילדותי.
אמא הייתה האשה החזקה במשפחתה שלה. תמיד החזיקה מעמד במצבים הקשים שהיו. כשנחום, בן אחיה שהתחנך בגבע, נפל בגלבוע במלחמת השחרור, והוא נחשב כמעט כבן לה, ואני הייתי מאד צעירה אז, וכדרך אנשים צעירים קיבלתי את הדברים בקלות יותר, לא הבנתי בדיוק מה עבר עליה אז. אני זוכרת את אמא כיצד הייתה מטפלת בהורים שלה ואז אמרתי לה: ״אמא אני בטוחה שלא אוכל לטפל בך כמו שאת מטפלת בהורים שלך״. כזאת הייתה אמא.
אמא תמיד קבלה על עצמה לטפל בילדי-חוץ, וכשאני מעבירה אותם לפני עיני, אני נזכרת שהם היו קשורים אליה מאוד, הם היו ממש בני בית אצלינו בלי שום הפליה.
כשגדלתי והתחתנתי ונולד עופר, זה היה האושר בהתגלמותו, אני חושבת שאת עופר ואילנה ממש גידלו אמא וזק. אחר כך נולד רענן, ושנה אחרי שהוא נולד נפטר זק.
רק עכשיו בתור אדם מבוגר אני יכולה להבין את העצב והבדידות שהיו מנת חלקה. בשעתו חשבתי שהם כבר מבוגרים ואפילו זקנים ועכשיו אני מבינה שזו הייתה תקופה טובה בחייהם שנפסקה באמצע, בגיל כל כך טוב. אמא לא התאוננה אף פעם, לא דרשה מאתנו להיות אתה, להיפך, אני חושבת שאז החליטה בלבה לא ליפול למעמסה, להשתדל לעשות הכל בעצמה. כשהייתה זקוקה לעזרה לפעמים, בקשה דווקא מעופר או סמדר, או ענת. משום מה לא רצתה להכביד דווקא עלינו המבוגרים.
אני זוכרת עוד את אמא, אשה פעילה, מדברת באסיפות ומשתתפת בועדות לאט לאט הלך וקטן מעגל ההשתתפות שלה ולבסוף הצטמצם למעגל קטן, שהתחיל במתפרה, חדר האוכל והחצר. וככה גם הפעילות בחדר, תמיד הייתה אופה את העוגה לשבת ולאט לאט, מבלי שנרגיש אפילו, זה עבר לידי. אותו דבר היה גם בסריגה, תמיד היא סרגה ועשתה ומבלי שנרגיש זה עבר אלי והכל מובן לגמרי.
מאז מותו של זק גרנו תמיד יחד, בשכנות מאוד קרובה. כשאתה רגיל לאדם, רגיל להיות אתו כל הזמן, הרי זה דבר כל כך מובן מאליו שהוא ישנו.
אמא הייתה הבית של כולנו, ממש מוסד קיים. היא לא רצתה שיציקו לה, רצתה לחיות את חייה מבלי שיגידו לה לא לעשן ולא לאכול.
בזמן האחרון כנראה שהרגישה שקיצה קרב. מדי פעם הייתה אומרת פה ושם משהו בנוגע לזה. לאחרונה כשרענן התכונן לנסוע לחו׳ל היא רצתה לתת לו קצת כסף! ורענן בדרכו הלא כל־כך עדינה אמר שאיננו רוצה ואז היא אמרה לו: ״רענן מי יודע אם אראה אותך כשתחזור״ זה שבר אותו והוא לקח. כשאמרתי לה: ״אמא מי שרוצה לחיות צריך ללכת לרופא״. ענתה לי שפשוט איננה רוצה לחיות.
הפחד שלה ליפול למעמסה על המשפחה היה רב. לא ידענו כמה שהיא חולה, ידעתי שהיא מרגישה רע, וזאת גם אמרה, אבל לא תארתי לי שהסוף כל כך קרוב. אני חושבת שכשחזרה מבית-החולים עוד הייתה לה איזו שהיא תקוה שאולי יהיה עוד טוב. כשהייתה מתעוררת משנתה ואומרת לי: ״חלמתי שאני יכולה ללכת״ והמציאות הייתה כל כך עצובה. יושב לו בן אדם על כסא גלגלים בחדרו, ורוב הזמן שותק, כי אין לו כוח לדבר ובודאי חושב לו מחשבות
כל הזמן אני מצטערת שלא היה לי הכוח הנפשי לשאול אותה על מה היא חושבת.
ביום ראשון האחרון כשבאתי לבקר אותה בבית החולים היא שכבה וישנה. לא הערתי אותה, פתאום פקחה עינים ואמרה: ,ניקה׳ והביטה אלי, כאילו נפרדת ממני; אחר כך אמרה לי שהיא כל כך רוצה לישון, ואני הלכתי וזהו, יותר לא ראיתי אותה. איך אמר מי שאמר, אמא יש רק אחת ואפילו שאיננה צעירה כל כך, זה נורא עצוב כשהיא איננה, פתאום מתיתמים.
אמא זכתה למשפחה אוהבת, לנכדים טובים ואפילו לנינות. המשפחה הקיפה אותה באהבה וידעה להעריך אותה. בשביל כולנו הייתה אמא טובה, סבתא אוהבת ובית חם.
תודה לאל שהיא לא סבלה הרבה, הייתה כל הזמן במלא ההכרה ולא אבדה את צלם האדם. אנחנו תמיד נזכור אותה כפי שהייתה בשביל כולנו.
ניקה