מזכרונותיה
אבי התפלל בבית־כנסת ציוני. הוא היה דתי ושומר מצוות אולם היה ציוני ונתן לילדיו חינוך ציוני ולמדנו עברית. בבית היו כל הספרים והחוברות שבזמנו יצירות גורדון, מאפו ועוד, ״השילוח״, "הצפירה" ״הצופה״ ועוד.
הציונים בעיירה למדו עברית אבל לא בבית ספר אלא בבית.
אני נולדתי ב-1903, כשהייתי בת -4 לערך למדתי בגן-ילדים עברי. בעיירה היה גם בית-ספר מתוקן ששם למדו עברית בעברית. התחלתי ללכת לגן ב״זמן״ הראשון בין סוכות לפסח ובחורף כבר דברתי עברית. למדנו - קרוא וכתוב עד כמה שילד קטן יכול לקלוט.
היה לנו ספר תמונות ולפיו היינו לומדים: ״זה ילד״ זה שולחון (״שולחון״ ולא שולחן) ״הכלב עומד על השולחן״. ״תחת השולחן״. (״אלונטית״ זה מגבת ״בורית״ זה סבון כמובן).
ב״זמן״ השני, אחרי הפסח, התחלנו ללמוד סיפורי-המקרא - לא בתנ״ך כמו עכשיו. סיפורי המקרא לילדים עם התמונות. בגרודנה היה סמינר למורים רק בעברית, היו מועדונים לעברית. המורה שלי ידע הרבה תלמוד.
הרצל נפטר ב-1904. כשאני נולדתי הציונות פרחה בכל העיירה. זה היה הבית שבו נולדתי.
ההווי בבית
היינו 10 ילדים. אבא עבד בבית חרושת לעיבוד עורות הוא היה בעל מקצוע והרוויח לא רע. לא היינו עשירים אבל כל הילדים למדו וספר היה קודם לכל.
ונוסף לזה עתונים עבריים ״הצפירה״ ״השילוח״ פרץ סמולנסקין! מאפו, יל״ג, ביאליק, דקלמנו ושרנו שירים עם מלים של ביאליק ומלים עממיות גם כן.
היה ספר שירים נדמה לי ששמו ה״זמיר״ אולי הוא עוד מצוי במרתף הספריה בגבע כי אבא הביא איתו לארץ את כל הספרים. שירים ששרו: ״עכבר עכבר הישמרה״, "כל הלילה כרובי מעלה" המנגינה של מוצרט - בזה אני בטוחה ועוד שירים עם מנגינות ידועות של מוצרט ואחרים. זה היה הרקע.
אח׳כ אצל הגננות למדנו שלש שנים שהן שישה ״זמנים״. ועברנו אל מורה, אינשטיין שמו, מורה ממש, רק ללמודי יהדות: תנ״ך, הסטוריה, דקדוק משניות קצת ארמית בעיקר תנ״ך למדנו בלי סוף. לימוד התנ״ך היה חוויה. היינו קוראים כל פרק מפרשים אותו ודנים על תוכנו. אלו היו למודים!
משש בבוקר עד 8:30 למדנו למודים עבריים בבית ומ-8:30 למדנו בבית הספר הרגיל - הכללי. שם קבלנו השכלה כללית.
כשפרצה המלחמה נכבשה העיירה ע״י גרמניה. הגרמנים פתחו בית-ספר חובה ושפה נוספת. אני למדתי גרמנית וצרפתית - צרפתית איני יודעת בכלל אבל גרמנית אני יודעת קרוא וכתוב.
בזמן המלחמה כשהייתי בת -14 היינו תחת כיבוש ושרר רעב גדול. אנשים מתו ברעב.
לא היה יום שלא מתו 12-10 איש. הגרמנים החרימו את הכל ולא הרשו שיהיה בבית שום דבר למאכל.
גרישה בן עיר שלי. היינו חבורה של ילדים. הקימונו חברת נוער שנקראה ״קדימה״ שתוכנה היה התפתחות עצמית ועזרה לילדים. הוצאנו עתון ״קדימה״.
הייתה אז תנועת נשים סופרז׳יסטיות והבנות השתדלו לעשות הכל יותר טוב מהבנים, קראו לי ״הסופרז׳יסטית״ היתה התלהבות גדולה ותחרות מי יכתוב את השיר היותר טוב.
אלו היו הפעולות בינינו לבין עצמנו. התאספנו במרכז הציוני הקור היה מחריד אבל זה לא הפריע לנו להתאסף בערבים ולדון להתווכח על בעיות העולם. כתבתי פעם חיבור - המדריך בן ה-18 מתח עליו ביקורת,הביקורת פגעה בי אבל הוא אמר לי: ״טפשונת זה טוב, כותבים ומבקרים״ איני זוכרת בדיוק את תכנו אולם המדריך נבהל מהיאוש העמוק שהתבטא בחיבורה של ילדה בת 14.
היינו קבוצה פעילה בת 8 חברים נקראנו ״השמיניה״ שלשה בחורים וחמש נערות.
מהשמיניה אנחנו שתים בארץ אחת ביגור ואני וגרישה בגבע. חבר אחד נסע לאמריקה ולקח איתו לאמריקה את כל החוברות של ״קדימה״. הוא נפטר שם. היו בחוברות האלה חיים תוססים היו חיבורים ושירים - בלילה אם נחה הרוח - כותבים שיר.
קראו לי בשמות שונים ״לבדי לבדי בלילות אפלים׳׳ על שם שיר שכתבתי, הסופרג’יסטית ועוד.
הקימונו בית-ספר לילדים עזובים. היה שם בית-ספר רוסי ריק - כולנו כל ״קדימה״, התנדבנו למפעל זה. גרישה והבחורים כרתו עצים לחימום ועסקנו בזה תקופה ממושכת.
המורה שלנו אינשטיין רצה שנצטרף כחברים ל״ציונים הסוציאליסטיים״ - אנחנו אמרנו שאנחנו ציונים אבל אין לנו עור הכרה מלאה ואנחנו עוד לא משתייכים ולא רצינו להצטרף.
אגב, לפני המלחמה שאפנו כל בנות החמישיה לנסוע ללמוד בגימנסיה ״הרצליה״ בארץ. זה היה חלום באספמיה כי ההורים לא הסכימו ולא יכלו להרשות לנו.
כשהתחילו לעלות לארץ,אחרי המלחמה, נסעו שלשה חברים מהעיירה לישראל.ליווינו אותם ואח״כ התחלנו לדבר על נסיעה לארץ. גרישה וזק ואני, ההורים לא רצו לשמוע, נאמתי להם נאומים ואבא היה אומר עלי: ״האדבוקט (עורך דין) שלי כבר התחיל...״
היה בעירה נער עזוב, צייר ממשפחה לא מכובדת. אמא ראתה פעם שאני הולכת איתו ונזפה בי- נאמתי לאבא נאום: ״עברו הזמנים של היחוס המשפחתי...״.
היה לי בית טוב אף פעם לא היה לי צורך לשקר.
אחרי המלחמה ברחו מרוסיה חבורת בחורים בדרכם לארץ ישראל ובאו לעיירה. אנחנו היינו צריכים לדאוג להם. ביניהם היו כמה סנדלרים. מצאנו צריף עזוב והם השתכנו שם.
לפני שעלו לארץ ערכנו להם מסיבה. אני שתיתי יין לראשונה בחיי - אמא אמרה: ״מה עושים עם הטפשה הזאת?״ - היא חפפה לי את הראש... גדלתי בבית שהיו בו יחסי ידידות והבנה והתפתחתי טוב.
התחלתי להתכונן לעלות לארץ. ההורים לא התנגדו לי כי הייתי עושה להם את המוות אבל בקשו מלווינשטין שהיה בוועד העליה, שלא יתנו לי לנסוע. הייתי בת-17 ולווינשטין אמר לכי הביתה ילדה תגדלי קצת ואז תעלי. זק וגרישה נסעו ואני נשארתי.
הייתי אומללה. אבל זק כבר דאג לכך. הוא שלח לי כסף וסרטיפיקט לעליה מהארץ.
כעבור שלוש שנים באתי לארץ באוקטובר-1924.
בשלוש השנים אלה למדתי ולימדתי, התחלתי לעבוד, הלכתי לאיכרים ללמוד לקצור במגל, לקצור ולקשור. חזרתי הביתה הייתי שותה הרבה מים וחליתי מאוד. המשכתי ללמוד. ההורים רצו לשלוח אותי לוורשה ללמוד להיות גננת אמרתי להם: ״לא יעזור לכם שום דבר אני אסע לארץ, איני רוצה להיות גננת״.
הייתי שנה אחת מורה בבית-ספר באידיש ושלוש השנים עברו מהר.
נסעתי מפולניה לוינא וטרייסט ברכבת. בטרייסט ישבתי באוניה, ודרך ברינדיזי ואלכסנדריה לארץ ישראל.
בשביל לקבל היתר יציאה מפולניה שוטרי- חרש היו צריכים לבדוק את זה. לקחו אותי לבולשת וחקרו למה אני צריכה לעזוב. אמרו לי: ״ ילדות כמוך צריכות להשאר כאן כשיצאו הקומוניסטים״. שלושה חודשים התרוצצתי עד שהגיע היתר היציאה. חשבתי שלעולם לא אקבל, לעולם לא אגיע לארץ. תפרו לי הרבה דברים לנסיעה חליפה ומעיל לבנים רבים מגבות ועוד. עליתי לרכבת ופחדתי שהרכבת תרד מהמסלול שלא אגיע.
כשהגעתי לאוניה היתה לי אכזבה מהים. היה לי חבר טוב שנסע לגדיניה עיר דייגים ונמל בצפון פולין והיה כותב לי מכתבים ותאר את יפי- הים. כל כך רציתי לראות את הים והנה הגעתי לאיטליה - חוף מלוכלך זוהמה בכל.
אבל לפני זה כשהגענו לווינא היו שם נשים צדקניות, פילנטרופים, והיה שם בית חלוצים. שם היה בחור צעיר שתמיד צייר אותי ואח״כ נהיה לצייר מפורסם בצרפת. הוא אמר שאני צריכה ללמוד ריקוד כי יש לי חוש לקצב.
היו שם המון אנשים ומשפחות שנסעו לארץ. באוניה שיכנו אותנו למטה בבטן האוניה על ארגזים בלי אוכל למרות הכסף הרב ששילמנו.
באלכסנדריה ראיתי לראשונה בחיי כושים. חשבתי: מתי הם מתרחצים?
מהאניה הגדולה העבירו אותנו לאנית פחם. מטרייסט לאלכסנדריה נסענו יומים ומאלכסנדריה לארץ נסענו 3.5 ימים. היינו שחורים כפיח. אח״ב העבירו אותנו לאוניה אחרת. נסעתי עם חבר של אחי ששמר עלי כל הדרך.
בערב יום הכפורים את ה״כל-נידרי״ שמענו על האוניה. לבשתי שמלה לבנה. וביום כיפור בבוקר הורידו אותנו ליפו - לקרנטינה שכבנו על הרצפה וצמתי כי לא נתנו לנו לאכול. זק כבר היה בגבע אבל לא כתבתי לו. החבר שנסע אתי התקשר עם אשה שבאה שלוש ארבע שנים לפני ונודע לה שבאתי והיא לקחה אותי אליה. שם התקלחתי.