לזכרו
בשקט, לפתע פתאום, הלך מאתנו חברנו זק, ועדיין הוא עומד לנגד עיני, כפי שראינוהו במשך כל השנים בתוכנו.
השעה 8.15 בערב, בבית א׳ הרעש גדול. הילדים נפרדים בקושי מההורים : לכל אחד יש עוד בקשה לפני ה״לילה־טוב״ להורים: ויש מי שמצב־רוח קשה פוקדו דוקא ברגעים שלפני כיבוי האורות. ופתאום — הס! כל הילדים התפזרו בבהילות לחדרו של עופר, כי סבא של עופר מספר... סיפורי זק זאת היא מלת הקסם בשביל הזאטוטים הקטנים. בבית חושך ורק בחדר האחד והיחיד מבהיקות הפיג'מות על המיטות, על הריצפה ועל הכסאות, כולם מקשיבים בפיות פעורים לסיפורי זק. ויש לילדים חוש, לאהוב את האוהב אותם. והסיפורים שונים ומגוונים: סיפורי התנ״ך, סיפורי גרים, סיפורי אלף לילה ולילה ועוד כהנה וכהנה. כי בקי היה זק בספרות על כל סוגיה. ומלאי חוויות שוכבים הקטנים במיטותיהם אסירי תודה לסבא של עופר...
והסיפורים נפסקו והמספר נדם לעד...
וראה זה פלא: דווקא זק, זה האיש הרציני כ״כ כלפי חוץ, העוסק בענינים כה רבים וחשובים במשק, המומחה היחיד בהרבה עבודות, בעל ידי הזהב ממש, חונן בלב חם ורגיש עד למאוד לאדם באשר הוא אדם, ואהב אהבה רבה את הילדים ותמיד מצא לו רגעי כושר את האחד ללטף ואת השני ל״הקניט״.
כה חסר לנו חברנו זה בכל אשר נפנה, כה נתיתמה החצר על כל פינותיה וכה קשה להשלים שאכן הלך מאתנו בלא עת.
ונחומים אין!
יונה ברקאי